מהי הומוטוקסיקולוגיה? מודל המחלה של רקווג

חלק 1 בסדרה שלנו ‘להבין הומוטוקסיקולוגיה’.

מעט רעיונות ברפואה האינטגרטיבית אלגנטיים כמו הומוטוקסיקולוגיה — ומובנים לא נכון באופן נרחב כמוה. הרופא הגרמני Dr Hans-Heinrich Reckeweg ב-1952 ניסח אותה, והיא מציבה מחדש את עצם השאלה מהי מחלה בעצם.

בעוד שהפתולוגיה המקובלת נוטה להתייחס למחלה כאל תקלה שיש לדכא, ההומוטוקסיקולוגיה רואה, במקרים רבים מאוד, גוף שפועל בדיוק כפי שתוכנן: מגן על עצמו מפני רעלים ושואף לסלק אותם.

מאמר פתיחה זה מציג את המודל במלואו, משום שכל תכשיר בסדרת Heel — Traumeel ועד Zeel — בנוי על בסיסו.

מהנמן ועד רקווג

ההומיאופתיה הקלאסית, כפי שהציג אותה Samuel Hahnemann ב-1811, בוחרת תרופה לפי תמונת התרופה שלה: התסמינים שחומר מעורר אצל נבדק בריא הם התסמינים שהוא יכול לפתור אצל מטופל. זהו עקרון הדמיון — similia similibus curentur, ‘דומה יכול להתרפאות על ידי דומה.’

לצדו עומד עקרון השוויון, או איזופתיה, שבה ניתן לרפא מצב באמצעות צורה מועצמת (פוטנטית) של הגורם לו עצמו — ההיגיון שהורחב בהמשך דרך תכשירי נוזודות (Biotherapeutic Index, Section A, §1).

תרומתו של רקווג הייתה להעניק לכך בסיס פיזיולוגי המכוון לתוויה. הרפואה האנטי-הומוטוקסית ‘נוקטת בדרך כלל גישה המכוונת לתוויה’, ומשתמשת בתכשירים ‘שהם בעיקר תערובות של חומרים בעוצמות נמוכות עד בינוניות’ (Biotherapeutic Index, §1).

והעיקר, שהיא ממקמת את עצמה בתור החוליה המקשרת בין הרפואה האלופתית להומיאופתיה: היא שואלת מהרפואה המקובלת את בהירות הגישה המכוונת לתוויה, ושומרת בה בעת על החומרים המועצמים של ההומיאופתיה, המעוררים ויסות.

העיקרון המרכזי: מחלה כהגנה

‘על פי ההומוטוקסיקולוגיה, כל התהליכים, התסמונות והביטויים שאנו מכנים מחלות הם ביטוי לכך שהגוף נאבק ברעלים וחפץ לנטרל אותם ולהפריש אותם. הגוף מנצח או מפסיד במאבק זה. התהליכים שאנו מכנים מחלות הם תמיד ביולוגיים, כלומר תהליכים טבעיים תכליתיים (טלאולוגיים), המשרתים הגנה מפני רעלים ופינוי רעלים.’ — Dr H.-H. Reckeweg

המילה הנושאת כאן את עיקר המשקל היא טלאולוגי — כלומר תכליתי. חום, נזלת מוגלתית או נוזלית, התקף שלשול: במודל זה אלה אינם סתם דברים שהשתבשו, אלא הגוף שמתגייס לנקות עומס רעלים.

לכן המטרה הטיפולית אינה להשתיק את ההגנה אלא לתמוך בה ולהשלים אותה.

הומוטוקסינים, הומוטוקסונים ורטוקסינים

ההומוטוקסיקולוגיה מעניקה אוצר מילים מדויק לרעלים העומדים במרכז המודל:

• הומוטוקסינים הם ‘כל אותם חומרים (כימיים/ביוכימיים) והשפעות לא חומריות (פיזיות, נפשיות) העלולים לגרום לבריאות לקויה אצל בני אדם.’ כל מחלה, במסגרת זו, נובעת בסופו של דבר ‘מהשפעות של הומוטוקסינים’, שיכולים להיכנס מבחוץ (אקסוגניים) או להיווצר בגוף עצמו (אנדוגניים) (§1.1.1).
• הומוטוקסונים הם תוצרי תגובה כימיים הנוצרים כאשר הומוטוקסינים מנוטרלים — ‘הדוגמה הטובה ביותר לכך היא הכבד, שבתאיו מתאחדים הומוטוקסינים ותוצרי חילוף חומרים כדי לסלק רעלים מהגוף’ (§1.1.2).
• רטוקסינים הם ‘רעלים שאריתיים’: משקעים של הומוטוקסינים שאי אפשר עוד לסלק באמצעות הפרשה. הדוגמה המרכזית בקומפנדיום היא הגליקוזילציה הלא-אנזימטית של רקמות ופני תאים הנראית בסוכרת סמויה (§1.1.3).

הומוטוקסיקוזיס: המחלה הנקראת על שם הרעל שלה

כאשר הומוטוקסין מגיב עם תאים ורקמות, המצב הלא-פיזיולוגי שנוצר הוא הומוטוקסיקוזיס — ובאופן מאלף, ‘ההומוטוקסיקוזיס נקרא על שם ההומוטוקסין שמעורר אותו.’

היא ‘מובילה לאמצעי הגנה של הגוף שמטרתם לסלק את ההומוטוקסינים ולהשיב, במידת האפשר, את התנאים הפיזיולוגיים’ (§1.1.4). במילים אחרות, מחלה מוגדרת לפי סיבתה ולפי כוונתה המגוננת, ולא רק לפי התסמין השטחי שלה.

ויסות הקרקע: היכן הבריאות נקנית או אובדת

העימותים הללו אינם מתנהלים בעיקר בתוך התא, אלא במערכת הקרקע — המטריקס החוץ-תאי יחד עם ‘מערכות הוויסות העצביות, ההורמונליות וההומורליות הנמצאות מעליו.’ חומר הקרקע ‘בנוי מסוכרים בעלי פילמור גבוה (פרוטאוגליקנים וגליקוזאמינוגליקנים) בתוספת גליקופרוטאינים מבניים ורשתיים’ (§1.1.5).

המטריקס הזה הוא המדיום שדרכו כל תא מקבל הזנה, ניקוז ואותות; כאשר הוא נסתם בהומוטוקסינים, הוויסות מתערער.

חלק גדול מהטיפול האנטי-הומוטוקסי עוסק אפוא בשמירה על הקרקע הזו נקייה ומגיבה — זהו ההיגיון העומד מאחורי תכשירי ניקוז כגון Lymphomyosot ו-Galium-Heel.

מדוע תערובות מועצמות — ומדוע כמה בבת אחת

מכיוון ש‘בדרך כלל מעורבים בהתפתחות מחלה כמה חומרים שאינם תואמים לרקמה, השימוש בו-זמני בכמה “אנטי-טוקסינים” מועצמים, כפי שקיימים בתכשירים האנטי-הומוטוקסיים, מוצדק’ (§1). משום כך נוסחות Heel משלבות לעיתים קרובות כמה רכיבים בכמה עוצמות.

היגיון המינון נשען על עקרון ארנדט-שולץ, שנוסח על ידי הפסיכיאטר Rudolf Arndt והפרמקולוג Hugo Schulz: גירויים חלשים מעוררים את תפקודי החיים, גירויים חזקים במידה בינונית מאיצים אותם, גירויים חזקים פועלים כמעכבים, והגירויים החזקים ביותר משעים אותם.

מינונים נמוכים ומועצמים מעוררים אפוא את הוויסות העצמי של הגוף במקום לדכא אותו — תמונת המראה של עקומת מינון-תגובה המקובלת, שבה ריכוז גבוה יותר פירושו השפעה חזקה יותר וסיכון גדול יותר לתופעות לוואי (Biotherapeutic Index, Fig. 1).

המודל הזה בפועל

ברגע שהמסגרת ברורה, ערכת התכשירים הופכת אינטואיטיבית. תגובה חריפה, דלקתית ונוזלית — נקע, חבורה, מפרק דלקתי — היא שלב התגובה של הגוף בפעולה, וזה בדיוק המקום שאליו מכוון תכשיר אנטי-הומוטוקסי נוגד דלקת כגון Traumeel.

מטריקס אטי ועמוס רעלים זקוק לניקוז באמצעות Lymphomyosot ו-Galium-Heel, או לתוכנית מובנית כגון Detox Kit. זיהום חוזר מזמין תמיכה מווסתת חיסון מצד Engystol.

ואילו היכן שהרקמה נכנסה לשלב ההתנוונות — המפרק המזדקן והארתרוטי — הקומפנדיום פונה לתכשירים כגון Zeel. כל אחד מאלה נבחן במאמר משלו בסדרה זו.

העיקר

ההומוטוקסיקולוגיה מבקשת מאיתנו לקרוא תסמינים אחרת: כקצה הנראה של הגנה, המתפרשת בשלבים לאורך מהלך צפוי, ומתרחשת במטריקס רקמת החיבור.

הטיפול, לפי תפיסה זו, פירושו סיוע לניקוי הרעלים ולוויסות של הגוף עצמו — החוט העובר דרך כל תכשיר שנבחן בהמשך.

---

תכשירים נבחרים מהמאמר הזה

התכשירים שנדונו לעיל זמינים לעיון:

מקור: כל הציטוטים וההגדרות לקוחים מתוך Heel Biotherapeutic Index — Ordinatio Antihomotoxica et Materia Medica, המהדורה האנגלית החמישית המתוקנת (Biologische Heilmittel Heel GmbH, Baden-Baden, 2000), Section A: ‘Homotoxicology,’ §1 ו-§§1.1.1–1.1.6.